שעת הכוכב

הספר האחרון שפרסמה קלאריס ליספקטור בחייה זמן קצר לפני מותה מסרטן, 'שעת הכוכב' (1977), נחשב בעיני רבים לרומאן הכי טוב שלה. אחרי ההכנות המקדָמיות, הלבטים וכוונון־הכלים של "המחבר" הגבר, שליספקטור המציאה כנציגהּ ברומאן, ייתקלו הקוראים בטקסט המענג והנגיש ביותר שכתבה ליספקטור מעודה: פורטרט רווי הומור, מרהיב בהבחנות המהממות שבו, של בחורה בת 19 "המכילה בתוכה את מותה", בעלת השם החשמונאי האירוני: מַכַּבֶּיָה.

הצעירה הזאת, כתבנית כושלת במשרד, היא הגרסה הנשית המפורטת והאפקטיבית שבראה ליספקטור לעומת הכתבן מן "האדרת" של גוגול, אקאקי אקאקייביץ', שחי חיים שרישומם לא ניכר, אך זכה לבסוף להבהוב שהרנין לרגע את עליבותו. גם מכביה תאמר בסוף: "היום הוא היום הראשון של חיי: נולדתי". אבל עד לרגע זה היא הריק בהתגלמותו, בחורה לא מוכשרת לחיים, המתהלכת במין הווה מתמשך, נעדרת מעצמה, בהבעת התנצלות על שהיא תופסת מקום. הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לחיות.

ועם זאת, היא הולכת והופכת בעיני "המחבר" למי שבגופה הכמוש "שוכנת רוח חיים עצומה", ולפתע מסתבר שביום קשה היא צובעת את שפתיה באדום חי, שיהיו כמו של מרילין מונרו, כי היתה רוצה להיות כוכבת קולנוע. וכשהיא נשלחת לקוראת־בקלפים, משתנים חייה. האשה הזאת מעניקה לה לראשונה גורל, פרוגרמה אישית, תשוקה. נולדים לה חיים אמיתיים, שעת־כוכבת טרגית, פרדוקסלית.

'שעת הכוכב' ראה אור לראשונה בעברית ב־1999 בקובץ 'קשרי משפחה / שעת הכוכב', שאזל. מהדורתו החדשה, בפונט נוח לקריאה ובתרגום מרוענן קלות, רואה אור בשנת ה־100 להולדתה של ליספקטור.